רש"י על חולין צ׳

1 אלמא איסור מוקדשין קדים - דמשעה שנוצר הוא קדוש ועדיין לא נוצר הגיד דהא חזינן דיצירת עובר קודמת ליצירת גיד:

2 ומשנינן אע"ג דאיסור מוקדשים קדים אתי איסור גיד וחייל - הואיל ואיסור חמור הוא שנוהג בבני נח כדקתני מתניתין לקמן חולין דף ק: והלא לבני נח נאסר גיד הנשה:

3 ופרכינן מאן שמעת ליה הא סברא - דנוהג בבני נח רבי יהודה בשילהי מתני' שם:

4 והאי תנא דרישא דמתניתין דלא כרבי יהודה דקתני בירך של ימין ושל שמאל - ואילו רבי יהודה שמעינן ליה לקמן דאמר אינו נוהג אלא באחד:

5 סבר לה כוותיה בחדא - דנוהג בבני נח:

6 ופליג עליה בחדא - דנוהג בשתי יריכות:

7 אימור דשמעת ליה לר' יהודה - דאמר דמשום חומריה דגיד דנוהג בבני נח חייל נמי אאיסור אחרינא:

8 בטמאה - שמעת ליה דאתי איסור גיד וחייל אאיסור טמאה דאע"ג דאיסור טמאה ממעי אמה ואיסור גיד אינו עד שיולד דהא רבי יהודה אין נוהג בשליל קאמר במתניתין אפילו הכי חייל גיד אטמאה משום דאיסור טמאה לאו בעלמא הוא ואיסור גיד חמור שכן נוהג בבני נח:

9 קדשים דאיסור כרת - שעל ידי קדשים בא לידי כרת כגון אכלו בטומאה או פגול ונותר:

10 מי שמעת ליה - דחייל גיד עלייהו:

11 אלא הכא במבכרת עסקינן - דלא קדוש ולד אלא ברחם ביציאתו ואשמעינן תנא דידן דאע"ג דאין גיד נוהג בשאר מוקדשים דהא איסור מוקדשים קדים כדאמרת דיצירת עובר קודמת ותו לא אתי איסור גיד וחייל אפילו הכי יש מוקדשים שהגיד נוהג בהן כגון בכור ממה נפשך אי נוהג בשליל איסור גיד קודם ותו לא פקע ואי אין נוהג בשליל תרוייהו בהדי הדדי אתו:

12 ואיבעית אימא בולדות קדשים - ואשמועינן תנא דידן דלא קדשי במעי אמן אלא בהוייתן ביציאתן הילכך איסור גיד נוהג בכולן משום דאיהו קדים דנוהג בשליל ותו לא פקע דלא תימא במעי אמן קדושים ואיסור מוקדשין קדים כדאמרן בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין ותו לא אתי איסור גיד וחייל. להכי נקט בהוייתן משום לישנא דקרא דילפינן מיניה קדושת ולדות קדשים בפ"ב דבכורות דף יד: רק קדשיך אלו תמורות אשר יהיו לך אלו הולדות:

13 הנאכלים - חטאת ואשם ושלמים:

14 שאין נאכלין - עולה:

15 להלקותו - לקי אם אכלו:

16 להעלותו - למזבח אין איסור גיד נוהג כדאמרינן לקמן דלא כתיב ולא יאכל המזבח:

17 לישנא אחרינא כאן לחלצו כאן להעלותו - מאן דאמר אין נוהג בעולה לחלצו קאמר שאינו מצווה לחלצו מן הירך ומאן דאמר נוהג להעלותו קאמר דאסור להעלותו בפני עצמו אם פירש מן הירך:

18 רב נחמן בר יצחק אמר לחלצו פליגי - דמ"ד נוהג קסבר מצוה לחלצו. וללישנא קמא להעלותו פליגי מ"ד נוהג קסבר להעלותו נמי אסור עם הירך כדפליגי רבי ורבנן לקמן דלרבי שרי כדמוקי לקמן אליבא דרבי כי איצטריך קרא למשרי גיד הנשה במחובר ולרבנן אסור דבעינן מן המותר לישראל:

19 הכל - רבויא הוא:

20 אפילו פרשו - מן הבשר הנך גידין. בגידין המותרין קאמר דומיא דעצמות:

21 ומאן שמעת ליה כו' - כלומר והך מתניתי' לאו דברי הכל היא אלא רבי היא ופליגי רבנן עליה וכדתניא כו' ומפלוגתייהו שמעינן דלרבי גיד הנשה מותר ולרבנן אסור כדמפרש ואזיל:

22 ומה אני מקיים הבשר והדם - ולא גידין:

23 בפוקעין - מעל האור. אשקלנ"ט:

24 מידי דהוי אראשה של עולה - דצריך שיקריבנו שלם כדכתיב ויקרא א ואת הראש והרי עצמות הרבה יש:

25 ממשקה ישראל - מקרא הוא בספר יחזקאל שה אחד מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל ולענין קרבנות ונסכיהם כתיב ומפרשינן ליה בפסחים בפרק אלו עוברין מן המותר לישראל אבל גיד הנשה לא וכי רבי קרא פרשו דהיתירא רבי ולא מחוברין דאיסורא:

26 מידי דהוה אחלב ודם - דאסורין לאכול וקרבים לגבוה וכי כתיב מן המותר לישראל למעוטי טרפה אבל מין הבשר קרב כולו:

27 מצותן בכך - חלב ודם הוא עיקר הקרבן:

28 חולצו מן התפוח - חולצו מן הירך ומשליכו לתפוח. צבור האפר שבאמצע המזבח שהיו גורפין האפר תמיד וצוברין שם וכשהוא רבה מוציאין אותו לחוץ והוא נקרא תפוח כדלקמן בשמעתין:

29 מרי דיכי - בעל שמועה זו הבין דבריך וכי נאמר לא יאכל המזבח:

30 שלמים - שהירך נאכל חולץ הגיד ומכבדו לאמה שבעזרה ואינו מצוה לשורפו משום נותר דכי כתיב שרפה בנותר בדבר הראויה לאכילה כתיב כדכתיב ויקרא יט יאכל והנותר ישרף. וקשה לי ירך של שלמים למה נחתך בעזרה והלא נאכל בכל העיר ונראה בעיני דחטאת ואשם גרסינן שהן נאכלין בעזרה אי נמי משום חזה ושוק של כהנים והגיד בתוכו ורוב אכילתן ודירתן בעזרה ולשכותיהם ששם היו ישנים נקט נמי שלמים:

31 מעלהו - עם הירך כמות שהיא שלמה ואח"כ חולצו בראש המזבח שגנאי הוא להביא ירך מפורעת למזבח משום הקריבהו נא לפחתך:

32 כשלש מאות כור - דשן של צבור גדול שמסלקין לו מן הצדדין קרי תפוח וכן גבי יקב במסכת ע"ז דף נה: דורכין עם העובד כוכבים בגת ואע"ג שנוטל בידו ונותן לתפוח:

33 גוזמא - מילתא בעלמא ולאו דווקא דמעולם לא הגיע לשלש מאות כור:

34 השקו את התמיד - כשבאין לשוחטו משקין אותו והוא נוח להפשיט:

35 גוזמא - דלאו כוס של זהב דווקא:

36 לשון הואי - לשון הדיוט שאינו מדקדק בדבריו ומוציא בפיו דבר שאינו ולא שיתכון לשקר אלא לא דק:

37 בשמים - אלמא לא דק. וכן ותבקע הארץ דאדוניה דנראה מקול ההמון כאילו היא נבקעת אשטורנ"ר בלע"ז:

38 בשלשה מקומות כו' - אבל כוס של זהב דתמיד דווקא הוא דאין עניות במקום עשירות:

39 גפן - כמין גפן היה עשוי שקורין טרייל"א שמודלה על הכלונסות:

40 שלש מאות כהנים - גוזמא:

41 נירין - ליצ"ש:

42 כ"ד חוטין - מקראי ילפינן במסכת יומא בפרק בא לו כהן גדול יומא דף עא: שחוטה כפול עשרים וארבעה:

43 ארכה מ' ורחבה עשרים - ארכה לגובהו של פתח אולם ורחבה לרחבו שפתח האולם גובהו מ' ורחבו כ' ופרוכת פרוסה נגדו לצניעות בעלמא כך שמעתי. ול"נ שאף פרוכת הדביר כך מדתו רחבו לרחבו של היכל שהוא כ' אמה וגבהו לגבהו מן העלייה ועד הרצפה:

44 ומשמונים ושתים ריבוא - חוטין. לישנא אחרינא ריבות נערות העוסקות בה:

45 ושלש מאות כהנים מטבילין אותה - כשהיא נטמאת והיינו לשון הואי דלא בעי כולי האי:

46 והדעת מכרעת - לקמיה בעי לה:

47 מפשט פשיטא ליה - של ימין:

48 דעת תורה - כדיליף לקמיה:

49 דעת נוטה - לשון ספק אבל נראה במקצת שושפינשי"ר. דסתם הנאבק עם חבירו כשהוא נותן ימינו לשמאל חבירו וחובקו ידו מגעת מאחוריו עד ירך ימינו:

50 העצמות והגידין - של פסח או בשר הנותר ממנו:

51 ישרפו לששה עשר - ולא בחמשה עשר דקיימא לן שבת דף כד: אין שורפין קדשים ביום טוב. והנך עצמות כשיש בהן מוח קאמר ומפני ששמשו את הנותר דמוח הוי כבשר ולפיכך טעונין שריפה כנותר עצמו אבל דלאו בר אכילה אין טעון שריפה דכתיב לא תותירו וגו' כל דקרינן ביה לא תותירו קרינן ביה תשרפו ואידך לא:

52 גידי בשר - כל גידין הרכין הנפשטים בבשר:

53 וליכלינהו - בלילי פסח ולמה מותירן:

54 ואי בדאיקרי ואיתור - הא תנא ליה נותר:

55 אלא גידי צואר - דקשין כעצמות ודרכן לשיירן על כרחו ואורחא דתנא למתנינהו באנפי נפשייהו כעצמות:

56 לשדינהו - לאשפה כיון דלאו בשר נינהו:

57 ואמר רב חסדא גרסינן:

58 ואליבא דר' יהודה - דמספקא ליה הי אסור והי שרי והלכך על כרחיה משייר להו ותרוייהו בעי שריפה לכל חד וחד מספקינן ליה בהיתירא והוי נותר שפיר משום הכי בעי לשיורינהו ולמשרפינהו:

59 שהוכרו - לאו דווקא:

60 נתערבו - שאין יודעין איזה ניטל מן הימין ואיזה מן השמאל: